החבר החדש שלי - יוני זיו

זה קורה כמעט אחרי כל אימון. מתישהו בין המקלחת שאחרי האימון לבין ההתארגנות בבוקר למחרת אני מגלה אותו. מגלה את החבר החדש שלי. לפעמים זהו סימן כחול ביד או בירך מאחיזה של מישהו, לפעמים זהו שריר לא ברור באזור הגב\כתף\שכמה\צוואר שבאף קורס בוינגייט לא מלמדים עליו. כל פעם זה חבר חדש, קצת מציק (לא נורא), אבל הוא שלי.

הוא דואג להזכיר לי על קיומו כשאני מתהפך במיטה או מסתכל הצידה בזמן נהיגה, כאב חד , דק קטן של תיזכורת בסגנון – "היי חבר, אני כאן, איזה כיף היה באימון..." . אני מאד אוהב את ההרגשה שהוא נותן לי, זה כמו לקבל מדליה על השתתפות, לא פרס ראשון של אלופים אלא שקית הפתעה קטנה. אני מאד אוהב לבוא עם החבר החדש לעבודה ולהרגיש מיוחד שהרי לאף אחד במשרד אין כזה.

זה נשמע מעט טפשי אבל אני משוכנע  שלכל אחד מהמתאמנים יש את ה"חברים" שלו. לפעמים הם רבים וכואבים יותר ולפעמים הם מעטים ולא מורגשים (ואיכשהו כל אימון הם מתחדשים ומשתנים).

אני רוצה לסייג ולומר שאני לא מתכוון לשברים, רצועות קרועות וכו' (שמשביתים מפעילות) רק על כאבים קטנים של עבודה גופנית (יש מי שקוראים להם "רעשים"). 

בסוף, זה מגיע לצורה הכי בסיסית של "להרגיש את הגוף". לא צריך לשכב על הגב, לעצום עיניים ולהביא את כף רגל שמאל לאוזן ימין (ועכשיו לנשוף). אני ממש מרגיש את הגוף כמו שהוא. מרגיש באמת, בכל פעם שאני מסובב את הראש. בפעם האחרונה זה קרה לי היום כשניסיתי לפתוח בקבוק קולה, הרגשתי כאב מוזר מאזור הפרקים של האצבעות (כל הז#@ ב"הוק גריפ"), זהו אכן חבר חדש ומעניין. אני מניח שעד שבוע הבא הוא כבר יעלם ובטוח שכשהוא יעלם כבר יופיע חבר חדש...